לשחרר דעות קדומות

לאחרונה צפיתי בסרט "אמא לא משוגעת" החושף משפחה שחיה בקבוץ בצל מחלת הנפש של האם. אמירה רענן, האם, אובחנה בגיל 18 כהפרעת אישיות גבולית, יצאה מיוזמתה להסברה על מאפייני המחלה והשלכותיה.

למעשה, הוצבה בביתם מצלמה של הרב מרדכי ורדי, במאי ותסריטאי, גם הוא חבר אותו קבוץ דתי בגוש עציון.

הגעתי לצפות בסרט מתוך סקרנות וענין כאשה, כאם וכפסיכולוגית חינוכית ועוסקת גם בטפול פסיכולוגי, טפול זוגי ובטפול במשפחתי. ההפתעה הגיעה כבר בתחילת הסרט, כשהבנתי שמדובר בחשיפה של משפחה דתית המתגוררת בקבוץ. זה "ניפץ" לי את כל הסטיגמות, הדעות הקדומות; פרסום ברבים של כל דבר שלילי ובוודאי של מחלת נפש אינו נפוץ, ומניסיוני במשפחות דתיות על אחת כמה וכמה, יש נטיה לסגירות ולשמירה על סודות המשפחה.

התסריטאי, היווה גם הוא הפתעה עבורי כשהופיע חבוש כפה ועטור זקן, נושא את התואר רב. הרב מרדכי ורדי למד תואר שני תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, כאשר הנושא והמקום אינם נחשבים "חממה לדתיים". הרב ורדי נרתם לבקשתה של אמירה לעזור ביצירת הסרט, אותו הציגה כפרויקט מציל חיים; כאשר כל הרופאים "הרימו ידיים" מלהושיע ולמצוא פתרון לרצונה של אמירה למות, עלה רעיון של אחד הרופאים שעבודה על הסרט תחזיק אותה בחיים כל עוד הוא לא הושלם.

מעבר להפתעה, אין ספק שחשיפה כזו תורמת להסברה ולהבנה של כל הצבור והחברים הקרובים לגבי מחלת נפש והשלכותיה, ומסייעת למתן את התגובות ולהתאים אותם לחולי הנפש, שאת כאבם למעשה אנו לא רואים. בסרט אוספת אמירה את חברי הקבוץ ומסבירה להם על מחלתה. כאשר צלילי נגינתה בפסנתר נשמעים ברחבי הקבוץ הדתי בשבת, הכעסים והריכולים מתחלפים בהבנה ובמציאת הקלה בעבירה, שהרי מדובר באיסור מדרבנ"ן (נקבע ע"י רבנים) ולא מדאורייתא (נקבע מהתורה).

התבוננתי במשפחתה של אמירה; הבעל ו – 4 ילדיהם – והבנתי שכל אחד מהם "משלם" את מחיר המחלה; בני המשפחה נאלצים למלא את עבודות הבית בעצמם, האם חסרה או נעדרת בארועי החיים, ומתקשה להכיל את חוויותיהם ורגשותיהם של ילדיה. הבת הבכורה מתלוננת על התפקיד ההורי, שנכפה עליה, ומביעה את רצונה ללמוד בפנימיה, בקשה שלא נענית ע"י אמירה. הילדים, במקרה זה, הם לא במרכז. ההתחשבות היא בצרכים וברצונות של החולה, וההתגייסות אינה זמנית אלא ארוכת טווח. לצד "המחיר" נחשף "הרווח" של יישום ערכים כמו: עזרה לזולת, התחשבות באחר, שנרקם בין בני המשפחה ובין חברי הקבוץ הקרובים, שהתנדבו כל אחד בתורו לארח את אמירה וילדיה בשעות אחה"צ או בארוחות שבת, על מנת שלא תשקע בדכאון או תהיה בסכנה.

אחד המאפיינים של הפרעת אישיות גבולית היא מרידה בחוקים ובסמכות. במקרה זה מתארת מצלמתו של הרב ורדי איך מנותבת נטיה זו למקום חיובי; אמירה פועלת לקבל פסיקות רבנים להקלות במצוות ובחובות של הדת לגבי חולי נפש, כפי שמקובל לגבי חולים במחלות גופניות.

עם כל החשיפה בסרט עדין מדובר בחשיפה מוגבלת; הדכאון מובע כאחד הסימפטומים הבולטים במחלה, אך מאפיינים נוספים הקיימים במחלת הנפש הזו הוגבלו לפרסום...

מסגרות של חינוך מיוחד

הורים בד"כ מגלים התנגדות למסגרות חינוך מיוחד לילדיהם בגיל הגן, בי"ס יסודי וחטיבה. מדובר במסגרות עם מספר תלמידים מצומצם, בהם התלמידים המקבלים עזרה רבה בלמודים מאנשי מקצוע מיומנים בהוראה מתקנת. בד"כ במסגרות אלה ניתנים גם טפולים פרא רפואיים כמו: ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת תרפיה בתחום הרגשי ועוד. על מנת להיכנס למסגרות אלו צריך לעבור ועדת השמה, שתאשר את המעבר למסגרת המיוחדת. נציין כי חובה להגיע לועדה לאחר אבחון פסיכודידקטי או לפחות אבחון פסיכולוגי, שיתאר את מצבו האינטלקטואלי, הרגשי והלימודי של הילד ויפרט חוזקות וחולשות.

ישנם שני סוגים של מסגרות לחינוך מיוחד ובתוך כל סוג המיגוון גדול:

1

כיתות קטנות לחינוך מיוחד כאשר המאפיין המשותף לילדים אלה הוא בד"כ לקויי למידה וקשיי קשב ורכוז, קשיים שפתיים או קשיים רגשיים וחברתיים. כיתות אלה ממוקמות בתוך ביה"ס הרגיל בישוב (בי"ס יסודי, חטיבה או תיכון). היתרון הוא שהילד לא מנותק מהחברה ויכול בהפסקה לשחק עם ילדים "רגילים", ללא קשיים. כמו – כן הילד משולב לפי מצבו והתקדמותו בכתה הרגילה בשעורים, בהם הוא אינו זקוק לעזרה.

2 

      מסגרות של בתי ספר לחינוך מיוחד. במקרה זה כל ביה"ס מכיל תלמידים מתקשים המקבלים עזרה לימודית מאסיבית וטפולים פרא רפואיים מצוות מיומן ומקצועי. כל מוסד חינוכי כזה ייחודי באיפיוניו: החל מבי"ס לליקויי למידה, בעיות התנהגות וכלה בבי"ס לילדים על הרצף האוטיסטי. הילדים בד"כ מגיעים בהסעה לבתי ספר אלה, שלרב מרוחקים ממקום ישובם והם מנותקים מהחברה במקום מגוריהם ומילדים תקינים בני גילם.

נציין כי הורים לילדים הלומדים בחינוך מיוחד זכאים להטבות במס הכנסה בהגשת האישורים המתאימים.

למה הורים מתנגדים כ"כ למסגרות אלו? 

משום שמדובר במסלול למודים שונה ולא רגיל, מזה שחבריהם של הילדים לומדים. שאיפתו של כל הורה שילדו ילך בתלם במסלול הרגיל "כמו כולם". התוית של חינוך מיוחד היא גם מעין הוכחה רשמית להורים שילדם לא בסדר, שונה, חריג ולכך מתלווים רגשות שליליים כמו: כאב, צער, רגשות אשמה ובושה.

אבל למסגרות החינוך המיוחד יש גם יתרונות. מניסיוני רב השנים, נוכחתי לדעת שככל שמאתרים מוקדם יותר את קשייו של הילד, ונותנים להם מענה, כך גדל הסיכוי לחזקו ולהשיבו למסגרת הרגילה, לעיתים עם המשך תמיכה. לדעתי, מסגרות חינוך מיוחד בגיל גן או בי"ס יסודי כמו: גן טפולי, גן משולב או כיתות קטנות לליקויי למידה בבית ספר יסודי – יכולים לתרום להתקדמותו של הילד. במצב זה הילדים מקבלים עזרה אינטנסיבית, והסיכוי להעלותם ל'דרך המלך' גדל.

בעבודתי רבת השנים ניתקלתי לא אחת במקרים יוצאי דופן של ילדים שהפתיעו ובעזרת המוטיבציה שלהם הוכיחו את יכולתם והגיעו להישגים מצויינים. אני אישית איתרתי בתצפית שגרתית בכתה לחינוך מיוחד בבית ספר יסודי תלמידה, שלא נראתה לי שייכת למסגרת המיוחדת. היא השתתפה באופן חריג במליאה בכתה, והיתה פעילה מאד בהשלמת המטלות הלימודיות. כשפניתי לאחר התצפית לצוות החינוכי לברר את הענין, נאמר לי כי הילדה הגיעה לבית הספר היסודי במצב קשה, והיום אחרי כמה שנים, אכן מצבה השתפר והיא מועמדת לחזור לחינוך הרגיל. לשמחתי, זכיתי לאבחן את אותה ילדה, והמלצתי עליה בחום לחזור למסגרת הרגילה. ההורים שמרו איתי על קשר, וספרו כי היא מצליחה בלמודים וגם עברה את בחינות הבגרות.

ידוע לי גם על מקרים של ילדים שהיתקשו בכל התחומים בבית הספר היסודי. הם הועברו ללמוד בבי"ס לחינוך מיוחד, ולאחר כמה שנים של קבלת תמיכה וחיזוק ביטחונם, עברו ללמוד בתיכון רגיל, השלימו חומר חסר וניגשו לבחינות הבגרות כמו כולם.

לדעתי, הנתונים שיכולים לנבא הצלחה במסגרת החינוך המיוחד, ולתת תקוה לחזור למסגרת הרגילה - הם שילוב של מוטיבציה גבוהה, התמדה והשקעה בלמודים, אינטליגנציה תקינה וגבוהה, תמיכה משפחתית, רמת קושי בינונית או נמוכה וסיוע מקצועי מתאים.

לא כל המקרים מסתיימים בהצלחה; ישנם ילדים שלא מתקדמים במסגרת החינוך המיוחד או שהתקדמותם איטית, והם צוברים פערים לעומת בני גילם.

חשוב לזכור כי היום ילדים משולבים במסגרת החינוך המיוחד בהסכמת ההורים. וזו זכותם של ההורים לבקש דיון מחודש ולהחזיר את ילדם לחינוך הרגיל, גם אם המסגרת לא מתאימה לו.

עטרה רוטפלד

• פסיכולוגית מומחית בתחום החינוכי מטעם משרד הבריאות בישראל.

• מדריכה בכירה בפסיכולוגיה חינוכית מטעם משרד הבריאות בישראל.

• מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטפול משפחתי.

• מרצה במוסדות להשכלה גבוהה; 

• בעלת תואר M.A- פסיכולוגיה ייעוצית.

• פסיכולוגיה משפטית - הבינתחומי - הפקולטה למשפט.

אבחון פסיכודידקטי או טפול פסיכולוגי

הורים רבים פונים אלי בבקשה לערוך לילדם או לילדתם אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי. בדיקה כזו נפוצה היום מאד. רבים מתלמידי הכתה עוברים אבחון כזה, ולכן קל לשכנע את ילדכם או ילדתכם להגיע לתהליך שכזה. מה גם שבסופו הוא יוכל לזכות בהקלות בבחינות. כלומר, מבחינת הילד/ה התהליך לרב כדאי ויש "שכר בצידו" – ההקלות.

אולם ישנם מקרים בהם יש צורך בטפול פסיכולוגי, טפול זוגי או טפול משפחתי, ולא באבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי, ולעיתים הקליינטים הם ההורים ולא הילדים. ולמה כוונתי?

תהליך האבחון הפסיכודידקטי והאבחון הפסיכולוגי מתחיל קודם כל בשיחה עם ההורים. השיחה נועדה להיכרות הדדית שלי את ההורים והילד, על פי פרטים שהם מוסרים, ושל ההורים אותי. כבר בשיחה כזו עולים ההורים; האם הם יושבים קפואים על מקומם, מתוחים או מתנועעים, איזה מקום ישיבה הם בוחרים ובאיזה מרחק מההורה השני. אני שמה לב לדרך הדבור; מי הדובר? מי מתחיל ראשון? מה טון הדבור וכדומה. מה הדינמיקה בין ההורים; מהי מידת ההסכמה או השוני בדעות בינהם.

ישנם  מקרים בהם עולים מאפיינים מאד ברורים ובולטים, שצרך להיות עיוור כדי לא לראות אותם. למשל, על כל שאלה פשוטה ואינפורמטיבית, כמו: איך עבר ההריון או הלידה עם הילד/ה המועמד לאבחון, עולים וויכוחים קשים ומרים בין ההורים, כאשר כל אחד מהם עומד על דעתו בתקיפות שגרסתו אמיתית. ישנם הורים, שמתעלמים מנוכחותי ואפילו מרימים קולם וזורקים משפטים מעליבים ופוגעים להורה השני.

ברב המקרים כאשר אני מאמתת את המתרחש בחדר הקליניקה שלי ומבררת האם התנהגויות כאלה גם קורות במציאות. אם אכן כך הדבר, ולרב הורים מודים בכל, אני משקפת את מחשבותי ותחושותי שהאוירה המלחמתית והביקורתית בבית משפיעה על תפקודו של הילד/ה בכלל ועל הישגיו הלימודיים בכלל. חישבו מה קורה לילד/ה החוזר לביתו, סביבתו הבטוחה, ולא מוצא מקום שלו ורגוע ללמוד בו ולנוח בו. לחילופין, הוא מאזין וצופה בויכוחים קולניים אינסופיים של הוריו. איך זה היה משפיע המצב הוא כזה, והיסטוריית החיים של הילד/ה מחזקים זאת, הפתרון אינו אבחון פסיכודידקטי אלא צורך להיכנס לתהליך של טפול זוגי להורים ן/או טפול פסיכולוגי לילד/ה שיקבל כלים להתמודד עם הלחץ והמצוקה הקיימים בבית.

קישורים נוספים:

אבחון פסיכודידקטי 

טפול פסיכולוגי

אבחון פסיכולוגי

אבחון לבי"ס יסודי

אבחון לחטיבה

אבחון לתיכון

אבחון להשלמת בגרויות

אבחון לפסיכומטרי

טפול משפחתי

הורים גרושים

אני פוגשת ילדים ונוער וגם בוגרים, שהוריהם התגרשו . יש מקרים בהם ההורים, למרות היותם גרושים, ולעיתים חיים כבר במערכות יחסים אחרות, מסוגלים לבוא ולהיפגש יחד כצוות הורים עבור ילדם ולשוחח על מנת לקדם את התפתחותו, ואין זה משנה אם מדובר בתהליך לאבחון פסיכודידקטי או טפול פסיכולוגי. במקרים אחרים ההורים מתקשים להיפגש יחד ולתקשר בינהם, גם אם מדובר בעתיד ילדיהם המשותף. 

מניסיוני המקצועי כפסיכולוגית חינוכית לאורך השנים, אני יכולה לזהות כי ילדים, נוער ובוגרים, שהוריהם השכילו לקיים מערכת יחסים הורית בונה ובריאה עבור ילדיהם, הם בריאים יותר בנפשם ומצליחים יותר במהלך חייהם המקצועיים והמשפחתיים. למעשה, ההורים הצליחו להעביר את המסר "אומנם אנחנו לא מסתדרים כזוג, אבל אתה הילד/ה שלנו, ובשבילך נעשה את הכל כדי שיהיה לך טוב ושתצליח". כמובן, שהורים גרושים, שממשיכים במריבות שלהם ובמיוחד בהסתה אחד כלפי השני בקשר שלהם עם ילדם, משפיעים לרעה על התפתחותו הנפשית והרגשית, מה שעלול לפגוע בתפקודו הלימודי, החברתי ובהמשך הזוגי.

הורים! חשוב לכן, לעשות הפרדה בין רגשות וחוויות שיש לך כלפי בן/בת הזוג, לבין הצורך להתנהל בצורה מושכלת ובונה כשמדובר בענייני הילדים. בסופו של דבר, לטווח הארוך ההתאפקות שווה, ותרויחו גדילה בריאה של ילדכם המשותף.

קישורים נוספים:

משפחה מאושרת 

בדיקת הזוגיות שלי 

מתגרשים ורוצים לספר לילדים? טיפים לניהול שיחה בנושא

ילדים בתהליך גירושים- התמודדות עם משבר