שמחה לבשר כי בשעה טובה התפרסם הקיץ המאמר שכתבתי בכתב העת לעיון ומחקר
בחינוך: 'עיונים בחינוך'. המאמר מתאר מקרה שהיה בטיפולי במשך כמה שנים בנער שאובחן כאספרגר, מה
שמתבטא בקשיים ביצירת תקשורת בין אישית ובהבנת מצבים חברתיים שונים.
אנו מכירים את חמשת החושים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. כאשר אחד
מהחושים נפגע, למשל: הראיה או השמיעה, אנו מבינים כי ניתן לשפר אותם ע"י
עזרים שונים כמו: משקפיים תואמות לשיפור הראיה או מכשיר שמיעה כאשר יש ירידה
בשמיעה. הסביבה מתייחסת בסלחנות לסובלים מירידה בחושים אלו, במיוחד כאשר הקושי
נראה, ונרתמת לסיוע ועזרה בשעת הצורך (למשל: לחצות את הכביש).
יש לנו חוש נוסף, פחות מוכר והוא ה'חוש החברתי'. חוש זה מסייע לנו
ליצור קשרים חברתיים, להבין מסרים המופנים אלינו, לפרש כוונות של הזולת וכד'. אנו
מצליחים בדרך כלל להבין לפי טון הדבור, הבעות הפנים ושפת הגוף מה מצפים מאיתנו ומה
אחרים התכוונו לומר. לעיתים אנו מקבלים תגובה חיובית אך כוונת המוסר היא הפוכה
(וכמלות השיר: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת"), כמה מבלבל!
אם כן, יש ילדים ומבוגרים שחסרים את ה'חוש החברתי', או שהוא נמצא אצלם
במינון נמוך, ומקשה עליהם להבין מצבים חברתיים ולהתנהג בהתאם למצופה.
במקרים כאלה פרט לטפול פסיכולוגי היכול לשפר מיומנויות חברתיות, החברה
יכולה גם כן להתגייס ולעזור בכך שתתווך את המצב לילד, כלומר תסביר לו ותדריך אותו
מה עליו לעשות.
במקרה המובא במאמר התהליך החל באבחון פסיכודידקטי, בו שורטט פרופיל
קוגניטיבי ורגשי של הקליינט. בהמשך החל טפול פסיכולוגי שתוכנן צעד אחר צעד בפיתוח "החוש
החברתי" תוך התייחסות למקום בו נמצא המטופל.
קרא עוד:
טפול באספרגר - לקריאת המאמר
