כמעט בכל כתה יש היום תלמיד אחד או שניים, הלוקחים על עצמם את
תפקיד "ליצן הכתה" וגורמים להפרעות בשעורים. הערות, רעשים, זריקת פתקים
וחפצים, פטפוטים אינסופיים ולעיתים גם התחצפות והרמת קול או כסא כנגד האחר.
בדרך כלל מדובר בתלמידים הסובלים מקשיי קשב ורכוז עם היפראקטיביות
ADHD, שאחד ממאפייניו
הוא קושי בוויסות ההתנהגות. אבל לא רק ילדים עם קשיי קשב ורכוז עם היפראקטיביות ADHD מפריעים בכתה. ישנם
ילדים שעוברים משברים שונים של החיים (הורים מתגרשים, ויכוחים בבית וכד') או ילדים
עם דימוי עצמי נמוך על רקע ליקויי למידה חמורים - ה"מתנהגים" את קשייהם ופורקים את
תסכוליהם בכתה בין חבריהם. ישנם ילדים שנגררים אחרי הילדים המפריעים. חלק מהילדים
הללו עברו אבחון פסיכודידקטי, אבחון ליקויי למידה או אבחון קשב ורכוז. חלקם טרם
עברו אבחון פסיכודידקטי, אבחון ליקויי למידה או אבחון קשב ורכוז – והסיבה לקשייהם
לא נמצאה.
כאשר מדובר בהפרעה מוגזמת הגורמת לפגיעה פיזית או מילולית
בתלמידים ומורים ו/או לפגיעה בניהול השעור בכתה ובמקרים בהם האזהרות והערות לא
הועילו למיתון ההתנהגות - יש בסמכות הנהלת בית הספר להשהות את התלמיד ליום עד
ארבעה ימים.
סביבת בית הספר הפכה לסביבה לא פשוטה להתמודדות לחלק
מהתלמידים והמורים. לכך תרמה ההשקפה ששמה את הילד וצרכיו במרכז, התרופפות הסמכות
של ההורים והמורים והתרבות המתקדמת, המנהלת את חיי היום יום למול אמצעי התקשורת.
התלמידים שרוצים ללמוד, מוסחים מההפרעות של תלמידים אחרים, במיוחד
אלו הסובלים מקשיי קשב ורכוז. המורים מתקשים להאציל את סמכותם על תלמידיהם.
האמצעים שעומדים לרשות המורים מוגבלים, וכמעט כל תגובה שלהם מבוקרת על ידי הורים,
תלמידים, מנהלים מפקחים ועוד. התלמידים המפריעים גם כן סובלים. אומנם חלקם מטופלים
בתרופות האמורות למתן את הסימפטומים של קשיי הקשב והרכוז, אבל לעיתים זה לא מספיק. המנגנון הפנימי המווסת את התגובות
המילוליות והגופניות לא מפותח אצל הסובלים מקשיי קשב ורכוז ADHD, וקיים חסך
במיומנויות אלו.
לצערינו, ההשעיה היא כמעט "הנשק" האחרון של מערכת
החנוך להתמודד עם בעיות ההתנהגות. לאחר שיחות עם התלמיד והוריו, אזהרות והתראות
מגיעה ההשעיה בעקבות התרחשות אירוע קיצוני ומוגזם בו יש פגיעה בתלמידים אחרים. המסר
המועבר בעקבות ההשעיה: "הגזמת...כך לא מתנהגים בבית ספרנו...". לרב
מוצעת להורים אפשרות של אבחון פסיכודידקטי, אבחון ליקויי למידה ואבחון קשב ורכוז
על מנת לאבחן מה הסיבות להתנהגותו של התלמיד.
יש הורים שלא ממהרים לקחת את הילד לאבחון פסיכודידקטי, אבחון
ליקויי למידה או אבחון קשב ורכוז, ומנסים לפתור את המצב בצורות אחרות. ללא מענה
נכון המצב הרבה פעמים מסלים, וכמעט כולם יוצאים נפגעים; התלמיד המפריע עם קשיי
הקשב והרכוז צובר הערות שליליות, המחזקות את דימוי ה"ילד הרע" שבו.
לעיתים העונש הופך לפרס המתורגם לעוד כמה ימי חופש שניתנו לו. ההורים מתוסכלים וכועסים
על הצוות החינוכי, שלא נותן מענה לילדם. הם מפסידים ימי עבודה או צריכים לדאוג
להשגחה חלופית כשמדובר בילדים המושהים בכיתות הנמוכות. התלמידים האחרים בכתה מתקדמים
באיטיות רבה יותר ומפסידים חומר לימודי, בשל ההפרעות בשעורים. המורים גם כן
מתוסכלים ומתקשים להביא לשיפור המצב.
הגיעו אלי כמה בוגרים אחרי שרות צבאי, שהציגו הפרעות התנהגות
בבית ספר. הם הגיעו אלי לערוך אבחון פסיכודידקטי או אבחון לפסיכומטרי ותארו בפני
את היסטוריית החיים שלהם. במקרים אלו לא חסרו מסמכים המוכיחים את בעיות ההתנהגות
שהציגו כתוצאה מהפרעת הקשב והרכוז. בהסתכלות לאחור על שנים אלו הם ראו את בעיות
ההתנהגות שלהם כעובדה. למרות הטפול האינטנסיבי בתרופות בקשיי הקשב והרכוז, אבחונים
רבים שעברו (אבחון פסיכודידקטי, אבחון לקויי לידה), העזרות והתיווך המסיבי שקבלו
בהוראה מתקנת ושעורים פרטיים, בעיות ההתנהגות פחתו, אך לא נמנעו. אפשר לומר כי
התגייסות הצוות החינוכי למקרים, מתן אוזן קשבת, אמפתיה ומציאת פתרונות מנהליים
(העברה לכתה מקבילה) – סייעו במקצת להקלת הסימפטומים.
אני מסכימה כי קשר טוב בין מורה לתלמיד יכול לעשות פלאים. יכולת
זו תלויה באישיות של כל אדם ובמידה שבה הוא יכול לממש אותה. זה לא קל. זה לא פשוט,
במיוחד במערכת החינוך בישראל בה הכיתות מאוכלסות מאד (כ – 40 תלמידים בכתה), ולא
יכולות לתת מענה אינדבידואלי מספק לכל תלמיד (בניגוד למערכת החינוך הקיימת במדינות
שונות בעולם).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה