אני משתפת אתכם במקרה שהגיע אלי לקליניקה לא רק כדי ללמוד
מהמקרה הפרטי למקרים אחרים, אלא גם להבין את הרקע וההתנהלות העומדת מאחורי מדיניות
משרד החינוך ובתי הספר היום לגבי אבחון פסיכודידקטי בפרט ואבחונים בכלל.
התיישבו מולי במכון הורים מודאגים מאד לילד בכתה ב'. הילד לדבריהם,
קורא וכותב, אבל כשההורים הישוו את בנם לאחיו ואחיותיו, הם הבחינו בהבדל בתפקודו והתנהלותו;
הכתיבה לא כל כך ברורה, יש קושי בהבנת הנקרא. הילד נמנע מלכתוב ולקרוא, ומתנגד לסיוע של הוריו.
הכתיבה לא כל כך ברורה, יש קושי בהבנת הנקרא. הילד נמנע מלכתוב ולקרוא, ומתנגד לסיוע של הוריו.
הילד, בדרכו שלו, מודע למצבו יחסית לאחיו ואחיותיו הגדולים
ממנו, וכל עזרה או התמודדות עם מטלה לימודית, גורמים לחשיפת הקושי והעצמתו, ולכן
הוא נמנע מלהתמודד עמו באופן עצמאי או עם עזרה. בנוסף, הילד חש דחיה חברתית, למרות
שפועל יש לו חברים, והוא מוזמן להשתתף עמם בפעילויות בבית הספר ומחוצה לו.
כשלקחתי אנמנזה מההורים, כלומר פרטים על היסטוריית חייו, הבנתי שהילד הציג קשיים כבר בשלב מוקדם יותר בחייו; כבר בגיל הגן הילד טופל בטפולים פרא רפואיים בריפוי בדבור
ובריפוי בעיסוק - על רקע קשיים בשפה ובמוטוריקה עדינה. הילד קבל עזרה בגן מגננת
שילוב, שתפקידה לסייע באופן פרטני לילדים בחיזוק מיומנויות היסוד לקראת הכניסה
לכתה א'.
בשיחה עם הורים, אני מבקשת להציג תעודות בית ספר ומחברות
שהילד כותב עליהן - על מנת לקבל מידע רחב על מצבו. תעודות בכיתות הנמוכות בדרך כלל
מפרגנות לילדים, ויש בהם הערכות ולא ציונים. בכל זאת הבחנתי כי אצל הילד הזה, הערכות
לגבי חלק ממיומנויות היסוד מוערכות כ"שולט חלקית" וכי המחנכת העריכה את ההבעה
בע"פ כטובה יותר מההבעה בכתב, מה שאומר שיתכן כי יש קושי בכתיבה.
האם המודאגת פנתה תחילה לשוחח עם מחנכת הכתה, הסגנית והיועצת.
הרושם שקבלה מתשובותיהם היה כי הילד מתפקד, וכי יש ילדים נמוכים ממנו בתפקוד בכתה.
הצוות החינוכי לא המליץ על אבחון ואפילו הביע התנגדות. לדבריהם, אבחון בגיל הזה
מוקדם מדי וצריך לחכות. האם הבינה מדבריהם כי לבית הספר ממילא אין משאבים ומענה לעזור לשפר את מצבו של הילד.
ההורים בכל זאת פנו אלי לאבחון פסיכודידקטי, ומימצאי האבחון
אכן מיפו חוזקות לצד חולשות והמליצו על דרכי פעולה והתמודדות עם מצבו.
בעין לא מקצועית ההתרשמות היא שהילד קורא וכותב, אולם כשתפקודו
נמדד באופן מבוקר והושווה לנורמות לפי גילו ורמת כיתתו, התקבלה תמונה של ילד עם
סיכון לפתח לקויות למידה בהמשך בתחום הקריאה והכתיבה. המנגנונים האחראים להצלחת
הקריאה (כמו: פיענוח פונולוגי, מודעות פונולוגית) והכתיבה (כמו: איות, קצב כתיבה) היו
בתפקוד נמוך במדדי הקצב והדיוק. התפקודים והכישורים האחראים לקריאה וכתיבה היו
בחלקם גם כן נמוכים. כך למשל, קושי בקואורדינציה עין יד יכול לגרום לקושי בכתיבה.
הנמכה בפרוק והרכבה חזותיים, יכול להסביר קושי בקריאה (חבור אותיות למלים ומלים
למשפטים). בעקבות המלצות האבחון הילד קבל סיוע בהוראה מתקנת, וכעבור זמן קצר
המחנכת התקשרה והודיעה לאם בשמחה שיש שיפור במצבו הלימודי.
האם שמחה מאד לשמע הבשורה, אך ידעה שזה בזכות המאמצים שהשקיעה
באיתור הקושי ע"י אבחון פסיכודידקטי וסיוע בהוראה מתקנת.
מדוע הצוות החינוכי מתנגד להפנייה לאבחון פסיכודידקטי? הרי
במקרה לעיל ההורים שילמו מכספם עבור הבדיקה והסיוע הלימודי.
התשובה היא: הצוות החינוכי פועל על פי הנחיות ממשרד החינוך
שמדיניותו לצמצם עד כמה שאפשר את ביצוע האבחונים על מנת להפחית את הבקשות לסיוע
(שעות בעזרה לימודית או הקלות בבחינות):
בשל הצפה בילדים מאובחנים בשנים האחרונות בסוגי אבחון שונים (אבחון
פסיכודידקטי, אבחון פסיכולוגי, אבחון דידקטי, אבחון לקויות למידה או אבחון קשב
ורכוז) – משרד החינוך מביע הסתייגות ממהלך האבחון, וכפועל יוצא מנחה את המנהלים
והיועצים לא להמליץ ביוזמתם על מהלך כזה, במיוחד אם הם מתרשמים שהקשיים לא
משמעותיים.
הסיבה: מימצאי אבחון פסיכודידקטי תקפים על מנת לקבל שעות
שילוב או שעות עזרה לימודית בבית ספר. שעות כאלה מוגבלות, ולא ניתן לחלקן לכל אחד.
הן בדרך כלל ניתנות לילדים שזקוקים לעזרה ובאים ממשפחות שמצבם הסוציו אקונומי
נמוך, ולא יכולות לתת סיוע פרטי לילדיהם.
בכיתות הגבוהות יותר: בחטיבה או בתיכון – אבחון פסיכודידקטי
מזכה בהתאמות לבחינות. בשל ההצפה בכמות המאובחנים, מפקח משרד החינוך על אישור
ההקלות ומקציב אחוזים לכל בית ספר.
תארו לעצמכם שהאם היתה מקבלת את דעת הצוות החינוכי, מרפה
ומחכה ולא פונה לביצוע אבחון פסיכודידקטי או עזרה. מה היה קורה? בעוד כשנתיים ניתן
היה כבר לראות פער לימודי גדול יותר, ההישגים הלימודיים היו יורדים והתסכול של
הילד וההורים היה גדל, שלא לדבר על פגיעה בדימוי העצמי והחברתי ואולי הופעה של קשיים
בהתנהגות.
אז יפה שעה אחת קודם! הקדימו תרופה למכה!
אבחון פסיכודידקטי הוא אכן הוצאה כספית. אך יש תמורה בצידה.
קל יותר לשפר קושי בדרגה נמוכה מקושי בדרגה גבוהה. מה גם
שמדובר בילדים שמצבם הרגשי והחברתי מושפע מתפקודם הלימודי....
קישורים נוספים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה