10.6.15

ילדים לא מקובלים


התוכנית "ילדים לא מקובלים" בערוץ 10(שודר ב – 5/15) הביאה למודעות כלל הצבור מקצת מסבלם של ילדים הנפגעים מבחינה חברתית, והציגה את הקושי למצוא את הדרך הנכונה לצאת מזה. הבחנתי שברב המקרים הילדים שסבלו מחרם, נידוי או הרחקה חברתית, היו שונים באופן מסויים מהאחרים: גופנית (גבוהים מדי, נמוכים מדי, שמנים מדי), בעלי סטטוס חריג (אינם ילידי הארץ, הוריהם מבוגרים או יש להם בן משפחה חריג) וכד'. 

המאפיינים החיצוניים הללו נקלטים במהירות על ידי ילדים ונוער. במודע או שלא במודע, הם משווים מאפיינים אלו לכלל החבורה הנורמטיבית, ובשל חריגותם מהכלל, יוצרים אצל חלקם תגובות שליליות של בוז, לעג ותוקפנות.
אני יכולה לומר מניסיוני, ועל כך לא דובר בתוכנית, שקבוצת "המציקים" כוללת בד"כ ילדים ונוער, שגם להם יש חולשות, לעיתים מאותם סוגים של הילדים הלא מקובלים. על ידי השפלת הזולת, הם חשים שכבודם העצמי חוזר אליהם. בדרך זו הם מחזירים לעצמם את השליטה בחייהם (אני יודע שברגע שאקרא לילד "שמן" הוא יעלב).
תגובתם של הילדים "הלא מקובלים" משדרת בדרך כלל פגיעה, השפלה וביטחון עצמי נמוך, מה שמהווה חיזוק חיובי להתנהגותם של מפעילי החרם וההשפלות ("צדקנו"!), ומעודד אותם לחזור על כך. 

באופן דומה, אני חשה כי בחברת המבוגרים מתרחשים אותם תהליכים שליליים, אם כי לרב בצורה יותר "מהוגנת". מה קורה למשל, כשבחבורת מבוגרים ישנם בעלי סטטוס חריג (כמו: רווק/ה בגיל מתקדם, זוג נשוי הרבה שנים ללא ילדים, אדם מובטל זמן רב וכד')? במקרים כאלה מתחילים אנשים לרכל, לשאול שאלות מציקות וכד'. הפגועים חשים בושה ותסכול, ומעדיפים להישאר ב – ד' אמותיהם, מאשר לצאת להילחם על כך. כך הם נענשים פעמיים; ההתמודדות עם הבעיה והקושי לקבל תמיכה מהחברה, וכפועל יוצא הם מסתגרים בבדידותם ואין להם עם מי לחלוק את כאבם האישי.

אז מה אפשר לעשות?
  • הראו פניות ו"אוזן קשבת" לילדיכם, שירגיש שיכול לבוא ולשתף אתכם במצוקתו.
  • הרבו בחיזוקים חיוביים בתחומי החוזק אצל הילד/ה.
  • עודדו חברויות בסביבות שאינן פוגעות (כמו: חוג, תנועת נוער, שכנים, משפחה, ילדים בכתה שיכולים לתמוך)
  • היפגשו עם המחנך/ת ליידוע, לשיתוף, לשמיעת חוות דעת וחשיבה משותפת על דרכים להתמודדות.
  • רישמו את הילד/ה לחוג ספורט (ג'ודו, קארטה וכד') לחיזוק גופני וקבלת כלים להתגוננות.
  • היעזרו בסיוע מקצועי של פסיכולוגי חינוכי. במקרים כאלה תוכלו לקבל המלצות תואמות למקרה האישי שלכם כיצד לנהוג ומה לעשות וליווי מקצועי לצוות החינוכי בביה"ס. על פי הנתונים הרלבנטיים תכוונו לצורך בטפול פסיכולוגי שילווה בדרך כלל ביעוץ או הדרכת הורים. במקרים מסויימים יתכן ויומלץ לכם לעבור אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי על מנת לבדוק את המצב רגשי חברתי של ילדיכם, מה שיוכל לסייע בבניית תוכנית טפולית.

מקורות נוספים:


 

5.3.15

עולים חדשים



הצרפתים באים

 
בתקופה זו בה מגיע גל עליה גדול של יהודים עולים מצרפת, ואיתם מתנגנים צלילי השפה הצרפתית ועולה ניחוח המאכלים המיוחדים, חוזרים ועולים אצלי הזכרונות מתקופת היותנו מהגרים בשליחות בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, הלא היא ארץ הזהב – אמריקה.
 
אומנם לא היינו ממש עולים, אבל מעבר לארץ אחרת ואחרי כמה שנים החזרה לארץ, גורם לטלטלה בחיי הפרט, הזוג והמשפחה. השפה האנגלית, גם אם היא שפה בינלאומית נלמדת ונפוצה, נראתה לי בפועל אחרת, לעיתים לא מובנת בחיי השגרה היום יומיים, ושונה מהספרים מהם למדתי ברמה האקדמית. הילדים נקלטו למערכות חינוך שלא היה להם מושג מה נאמר שם. אז הקלישאה שילדים מסתגלים מהר וקולטים בלי בעיה שפה זרה, לא בדיוק עבדה אצלנו. לקח כמעט 9 חודשים עד שהבנות שלי שהיו בגן ובביה"ס היסודי הרגישו נינוחות לתקשר באנגלית. הם למדו הרבה מתוכנית הטלויזיה. החביבה עליהם ביותר היתה התוכנית 'בארני' – שמקבילה אצלנו ל'פרפר נחמד'. כאשר מלים בסיסיות כבר נקלטו, הם עברו לתוכניות ברמה גבוהה יותר. 

 
החלק המתסכל ביותר היתה החברה. היות ומדובר בתרבות שונה ובהתנהלות אחרת, ועל אף שסביבנו היתה הקהילה היהודית ובינהם ישראלים, חווינו זרות ובדידות חברתית. אם בישראל אפשר להרים טלפון לחבר, ולבוא לבקר אותו לאחר כמה דקות, באמריקה - יש לעשות הכנה לכך כחודש מראש. ויש להם שם לזה RESERVATION. אז לך תסביר לילדה ישראלית בת 3 או בת 5 שהחברה לא יכולה לבוא עכשיו רק ביום שני בעוד 3 שבועות בשעה 16:15...

 
ויש עוד הרבה דברים שונים וחדשים שצריך להתרגל אליהם כמו מזג האויר, צורת המגורים, הכבישים ומהירות הנהיגה, הטבע הפראי ולעיתים רוחות ההוריקן, ההתייחסות הרצינית והאובססיבית של האנשים למזג האויר, הפרגמטיקה של השפה (האמריקאים נוטים לדבר בלשון חיובית, אבל הם לא מתכוונים לזה תמיד. לעומת זאת להגיד באמת מה שאתה חושב כמו בארץ נחשב לגסות רוח) ועוד ועוד.

אז לעולים הצרפתים, כמו גם לעולים אחרים המגיעים לארץ לא קל. הם צריכים להתמודד עם הרבה דברים שונים ממה שהורגלו להם עד כה, וזה לא פשוט בכל גיל ובכל מצב. מדינת ישראל מעניק 'סל' לעולים, אך הוא מוגבל בזמן ובתקציב. קיימת זכאות ללמוד באולפן את השפה העברית ללא תשלום. מערכות החינוך בבתי ספר יסודי, חטיבה או תיכון, במיוחד במקומות בהם יש כמות גדולה של עולים, מתגייסות לתת לעולים שעות עזרה בשפה. לעיתים נפתחות כיתות עולים, בהם מלמדים את החומר יותר לאט ומותאם לתלמידים. ישנן הקלות בבחינות בכלל ובבחינות הבגרות להם זכאים העולים, והן ניתנות אוטומטית לפי ארץ המוצא ותאריך העליה. לאחר שנתיים מיום העליה לארץ ניתן לערוך אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי בעברית על מנת למפות את החוזקות והחולשות ולבנות תוכנית למודים מתאימה, ולהמליץ על הקלות לבחינות הבגרות. הקדמת תהליך האבחון הפסיכודידקטי או האבחון הפסיכולוגי לפני תום השנתיים לשהות בארץ – אינה מומלצת, היות וגם אם האבחון נערך בשפת האם או באמצעות מתורגמן, עדין יש חשש להטיה תרבותית בשאלות, התואמות בחלקן את התרבות הישראלית.
 
תקופת הקליטה בארץ היא תקופת הסתגלות לא תמיד פשוטה ויכולה לקחת זמן. עזרה לעולים בידידות, מידע, הכוונה ואפילו מלת עידוד יכולה לסייע. מאחלת הצלחה!!!


BONNE CHANCE!!!!

קישורים נוספים





26.1.15

לשחרר דעות קדומות



לאחרונה צפיתי בסרט "אמא לא משוגעת" החושף משפחה שחיה בקבוץ בצל מחלת הנפש של האם. אמירה רענן, האם, אובחנה בגיל 18 כהפרעת אישיות גבולית, יצאה מיוזמתה להסברה על מאפייני המחלה והשלכותיה.
למעשה, הוצבה בביתם מצלמה של הרב מרדכי ורדי, במאי ותסריטאי, גם הוא חבר אותו קבוץ דתי בגוש עציון.

הגעתי לצפות בסרט מתוך סקרנות וענין כאשה, כאם וכפסיכולוגית חינוכית ועוסקת גם בטפול פסיכולוגי, טפול זוגי ובטפול במשפחתי. ההפתעה הגיעה כבר בתחילת הסרט, כשהבנתי שמדובר בחשיפה של משפחה דתית המתגוררת בקבוץ. זה "ניפץ" לי את כל הסטיגמות, הדעות הקדומות; פרסום ברבים של כל דבר שלילי ובוודאי של מחלת נפש אינו נפוץ, ומניסיוני במשפחות דתיות על אחת כמה וכמה, יש נטיה לסגירות ולשמירה על סודות המשפחה.

התסריטאי, היווה גם הוא הפתעה עבורי כשהופיע חבוש כפה ועטור זקן, נושא את התואר רב. הרב מרדכי ורדי למד תואר שני תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, כאשר הנושא והמקום אינם נחשבים "חממה לדתיים". הרב ורדי נרתם לבקשתה של אמירה לעזור ביצירת הסרט, אותו הציגה כפרויקט מציל חיים; כאשר כל הרופאים "הרימו ידיים" מלהושיע ולמצוא פתרון לרצונה של אמירה למות, עלה רעיון של אחד הרופאים שעבודה על הסרט תחזיק אותה בחיים כל עוד הוא לא הושלם.

מעבר להפתעה, אין ספק שחשיפה כזו תורמת להסברה ולהבנה של כל הצבור והחברים הקרובים לגבי מחלת נפש והשלכותיה, ומסייעת למתן את התגובות ולהתאים אותם לחולי הנפש, שאת כאבם למעשה אנו לא רואים. בסרט אוספת אמירה את חברי הקבוץ ומסבירה להם על מחלתה. כאשר צלילי נגינתה בפסנתר נשמעים ברחבי הקבוץ הדתי בשבת, הכעסים והריכולים מתחלפים בהבנה ובמציאת הקלה בעבירה, שהרי מדובר באיסור מדרבנ"ן (נקבע ע"י רבנים) ולא מדאורייתא (נקבע מהתורה).

התבוננתי במשפחתה של אמירה; הבעל ו – 4 ילדיהם – והבנתי שכל אחד מהם "משלם" את מחיר המחלה; בני המשפחה נאלצים למלא את עבודות הבית בעצמם, האם חסרה או נעדרת בארועי החיים, ומתקשה להכיל את חוויותיהם ורגשותיהם של ילדיה. הבת הבכורה מתלוננת על התפקיד ההורי, שנכפה עליה, ומביעה את רצונה ללמוד בפנימיה, בקשה שלא נענית ע"י אמירה. הילדים, במקרה זה, הם לא במרכז. ההתחשבות היא בצרכים וברצונות של החולה, וההתגייסות אינה זמנית אלא ארוכת טווח. לצד "המחיר" נחשף "הרווח" של יישום ערכים כמו: עזרה לזולת, התחשבות באחר, שנרקם בין בני המשפחה ובין חברי הקבוץ הקרובים, שהתנדבו כל אחד בתורו לארח את אמירה וילדיה בשעות אחה"צ או בארוחות שבת, על מנת שלא תשקע בדכאון או תהיה בסכנה.

אחד המאפיינים של הפרעת אישיות גבולית היא מרידה בחוקים ובסמכות. במקרה זה מתארת מצלמתו של הרב ורדי איך מנותבת נטיה זו למקום חיובי; אמירה פועלת לקבל פסיקות רבנים להקלות במצוות ובחובות של הדת לגבי חולי נפש, כפי שמקובל לגבי חולים במחלות גופניות.

עם כל החשיפה בסרט עדין מדובר בחשיפה מוגבלת; הדכאון מובע כאחד הסימפטומים הבולטים במחלה, אך מאפיינים נוספים הקיימים במחלת הנפש הזו הוגבלו לפרסום...

5.1.15

מסגרות של חינוך מיוחד




הורים בד"כ מגלים התנגדות למסגרות חינוך מיוחד לילדיהם בגיל הגן, בי"ס יסודי וחטיבה. מדובר במסגרות עם מספר תלמידים מצומצם, בהם התלמידים המקבלים עזרה רבה בלמודים מאנשי מקצוע מיומנים בהוראה מתקנת. בד"כ במסגרות אלה ניתנים גם טפולים פרא רפואיים כמו: ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת תרפיה בתחום הרגשי ועוד. על מנת להיכנס למסגרות אלו צריך לעבור ועדת השמה, שתאשר את המעבר למסגרת המיוחדת. נציין כי חובה להגיע לועדה לאחר אבחון פסיכודידקטי או לפחות אבחון פסיכולוגי, שיתאר את מצבו האינטלקטואלי, הרגשי והלימודי של הילד ויפרט חוזקות וחולשות.

ישנם שני סוגים של מסגרות לחינוך מיוחד ובתוך כל סוג המיגוון גדול:
1

כיתות קטנות לחינוך מיוחד כאשר המאפיין המשותף לילדים אלה הוא בד"כ לקויי למידה וקשיי קשב ורכוז, קשיים שפתיים או קשיים רגשיים וחברתיים. כיתות אלה ממוקמות בתוך ביה"ס הרגיל בישוב (בי"ס יסודי, חטיבה או תיכון). היתרון הוא שהילד לא מנותק מהחברה ויכול בהפסקה לשחק עם ילדים "רגילים", ללא קשיים. כמו – כן הילד משולב לפי מצבו והתקדמותו בכתה הרגילה בשעורים, בהם הוא אינו זקוק לעזרה.
2 
      מסגרות של בתי ספר לחינוך מיוחד. במקרה זה כל ביה"ס מכיל תלמידים מתקשים המקבלים עזרה לימודית מאסיבית וטפולים פרא רפואיים מצוות מיומן ומקצועי. כל מוסד חינוכי כזה ייחודי באיפיוניו: החל מבי"ס לליקויי למידה, בעיות התנהגות וכלה בבי"ס לילדים על הרצף האוטיסטי. הילדים בד"כ מגיעים בהסעה לבתי ספר אלה, שלרב מרוחקים ממקום ישובם והם מנותקים מהחברה במקום מגוריהם ומילדים תקינים בני גילם.

נציין כי הורים לילדים הלומדים בחינוך מיוחד זכאים להטבות במס הכנסה בהגשת האישורים המתאימים.

למה הורים מתנגדים כ"כ למסגרות אלו? 

משום שמדובר במסלול למודים שונה ולא רגיל, מזה שחבריהם של הילדים לומדים. שאיפתו של כל הורה שילדו ילך בתלם במסלול הרגיל "כמו כולם". התוית של חינוך מיוחד היא גם מעין הוכחה רשמית להורים שילדם לא בסדר, שונה, חריג ולכך מתלווים רגשות שליליים כמו: כאב, צער, רגשות אשמה ובושה.
אבל למסגרות החינוך המיוחד יש גם יתרונות. מניסיוני רב השנים, נוכחתי לדעת שככל שמאתרים מוקדם יותר את קשייו של הילד, ונותנים להם מענה, כך גדל הסיכוי לחזקו ולהשיבו למסגרת הרגילה, לעיתים עם המשך תמיכה. לדעתי, מסגרות חינוך מיוחד בגיל גן או בי"ס יסודי כמו: גן טפולי, גן משולב או כיתות קטנות לליקויי למידה בבית ספר יסודי – יכולים לתרום להתקדמותו של הילד. במצב זה הילדים מקבלים עזרה אינטנסיבית, והסיכוי להעלותם ל'דרך המלך' גדל.

בעבודתי רבת השנים ניתקלתי לא אחת במקרים יוצאי דופן של ילדים שהפתיעו ובעזרת המוטיבציה שלהם הוכיחו את יכולתם והגיעו להישגים מצויינים. אני אישית איתרתי בתצפית שגרתית בכתה לחינוך מיוחד בבית ספר יסודי תלמידה, שלא נראתה לי שייכת למסגרת המיוחדת. היא השתתפה באופן חריג במליאה בכתה, והיתה פעילה מאד בהשלמת המטלות הלימודיות. כשפניתי לאחר התצפית לצוות החינוכי לברר את הענין, נאמר לי כי הילדה הגיעה לבית הספר היסודי במצב קשה, והיום אחרי כמה שנים, אכן מצבה השתפר והיא מועמדת לחזור לחינוך הרגיל. לשמחתי, זכיתי לאבחן את אותה ילדה, והמלצתי עליה בחום לחזור למסגרת הרגילה. ההורים שמרו איתי על קשר, וספרו כי היא מצליחה בלמודים וגם עברה את בחינות הבגרות.

ידוע לי גם על מקרים של ילדים שהיתקשו בכל התחומים בבית הספר היסודי. הם הועברו ללמוד בבי"ס לחינוך מיוחד, ולאחר כמה שנים של קבלת תמיכה וחיזוק ביטחונם, עברו ללמוד בתיכון רגיל, השלימו חומר חסר וניגשו לבחינות הבגרות כמו כולם.

לדעתי, הנתונים שיכולים לנבא הצלחה במסגרת החינוך המיוחד, ולתת תקוה לחזור למסגרת הרגילה - הם שילוב של מוטיבציה גבוהה, התמדה והשקעה בלמודים, אינטליגנציה תקינה וגבוהה, תמיכה משפחתית, רמת קושי בינונית או נמוכה וסיוע מקצועי מתאים.

לא כל המקרים מסתיימים בהצלחה; ישנם ילדים שלא מתקדמים במסגרת החינוך המיוחד או שהתקדמותם איטית, והם צוברים פערים לעומת בני גילם.

חשוב לזכור כי היום ילדים משולבים במסגרת החינוך המיוחד בהסכמת ההורים. וזו זכותם של ההורים לבקש דיון מחודש ולהחזיר את ילדם לחינוך הרגיל, גם אם המסגרת לא מתאימה לו.