20.6.16

טיול שורשים



כתב ידיעות אחרונות דני אדינו אבבה (7 ימים מה – 6.5.16) מעלה זכרונות ילדות, משחזר מראות נשכחים ונפגש עם ידידים ותיקים - במסע לארץ מולדתו אתיופיה, אליה הוא מגיע יחד עם משפחתו; אשתו ושלושת ילדיו.

מעבר למידע ולהבנה כיצד חיו היהודים בעבר בכפרים נידחים, אלו קשרים היו להם עם האוכלוסיה המקומית ומה היה מעמדם בארץ זו - מובאים הקשיים שחווים עולים חדשים בהגיעם לארץ, מכל מוצא שהוא, ובמיוחד האתיופים. המראה השונה של יהודים יוצאי אתיופיה; השיער המקורזל, העור השחום ולפעמים גם המבטא הזר וצורת הלבוש, מסמנים אותם כאחרים וכשונים בחברת הילדים במוסדות החינוך, ואת המבוגרים - במקומות תעסוקה שונים ובקבוצות להם הם משתייכים. במקרים רבים נוספים רגשות הדחיה, הניכור וחוסר המקובלות החברתית לקשייהם של העולים, ומעכבים את  התקדמותם בלמודים. לא אחת הם מופנים לאבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי על מנת לבדוק את המצב ולקבל המלצות להתמודדות.

נראה כי מסע לארץ המוצא הביא לשינוי אצל ילדיו של דני אדינו; במקום להתבייש ולהסתיר עד כמה שאפשר את הסממנים החיצוניים המזהים (כמו מתיחת השיער), הם החלו לזרוק מילים באמהרית ולבקש מאמם שתכין להם אנג'רה (לחם אתיופי).

הנטיה של עולים חדשים או מהגרים היא להשתלב עד כמה שאפשר באוכלוסיה המקומית ולא להתבלט, היות ושוני בשפה, במראה, במנהגים – גורר היבדלות, התרחקות, לפעמים גם לעג ומקור לבדיחות וגורם לאפליה.

באופן דומה, כל שוני; במבנה גוף, צבע עור, מוצא, מבטא, נכות כלשהי ואפילו רמת אינטליגנציה – יכול להוביל לתחושת זרות, ניכור ובדידות חברתית.  אכן מגיעים אלי לעיתים ילדים שחוו הצקות וקשיים חברתיים על רקע מוצאם, הפגיעה ועלבון שחוו עיכבה גם את התקדמותם הלימודית והם הגיעו לעשות אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי על מנת לקבל המלצות לעזרה.

היות שחווינו חוויות דומות כשחיינו כמהגרים במשך תקופה בארה"ב במסגרת שליחות שעשינו, אני יכולה לגלות הבנה של התחושות והרגשות העולות בכתבה. על אף שחיינו בתוך קהילה של יהודים, בחלקם ישראלים, וילדנו הלכו לבית ספר פרטי של אותה קהילה, ילדנו חוו דחיה ולעג על כל דבר אפשרי, וזה התגבר ככל שגילם עלה. אלא שאנחנו חיינו בידיעה שתקופת "הסבל" מוגבלת, היות וידענו שנחזור לארץ שלנו.

לדעתי, תגובת הדחיה של האוכלוסיה הקיימת לעולים החדשים ולמנהגיהם השונים נעשית מתוך חשש וחרדה של האוכלוסיה המקומית והותיקה לשינויים; בהתנהגותם זו הם שמים כביכול את שתי התרבויות על כף המאזניים ופוסקים עדיפות ויתרון למסורת הקיימת שלהם.

מה שמפתיע הוא שלאורך השנים השינויים חודרים לחברה המקומית, אם כי באיטיות, וכיום התרבות הארצישראלית היא בעצם מיגוון רחב של מאכלים, מוסיקה לבוש ומנהגים.

אז בואו נחסוך לעולים את עוגמת הנפש ונקבל אותם כאורחים רצויים; נפתח את לבנו וביתנו, ניצור עמם קשר, נזמין אותם, נתעניין בתרבות שלהם ונכיר להם את שלנו. יש כאלה שחוצים יבשות ונוסעים לארצות רחוקות על מנת להכיר אחרים, למה שלא נעשה את זה כאן במדינה שלנו בלי לעלות על מטוס?! 

קרא עוד



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה